הדיבוק (1937–2017)

סרט ומיצג בהופעה חיה

מיכל ושינסקי (פולין); גרסה חדשה מאת עדי קפלן, שחר כרמל וסלה-מנקה

מיצג של לאה מאואס ודייגו רוטמן (קבוצת סלה-מנקה) ותזמורת הרחוב ירושלים בניצוחו של עידו שפיטלניק

"המתים קמו לתחייה, ותרבות שאבדה מזמן, שהשואה מחתה מעל פני האדמה, התעוררה לחיים על המסך" (איירה קניגסברג)

גרסה חדשה, ערוכה מחדש, של הסרט דובר היידיש תוקרן בלוויית מוזיקה חיה ומיצג בחצר בית המצורעים הירושלמי (בית הנסן), אכסנייה הולמת מאוד לאסתטיקה של הסרט.

הגרסה החדשה, המשלבת סרט ופרפורמנס, מבוססת על הסרט שביים מיכל ושינסקי ב-1937, שהופק על פי מחזהו של ש' אנ-סקי, "דער דיבוק". אנ-סקי כתב את המחזה בתום המסע האתנוגרפי שארגן וערך בשנים 1912–1914. המחזה והסרט מספרים את סיפור האהבה האומללה של חנן ולאה, על הדיבוק, השתלטות נשמתו של חנן על גופה של לאה, על טקס גירוש השדים ועל המוות כפתרון – מפגש מחודש של האוהבים בעולם הבא.

עדי קפלן, שחר כרמל וסלה-מנקה לא רק ערכו מחדש את הסרט, אלא גם החליפו את המוזיקה המקורית שהלחין חנוך קוהן ואת קטעי החזנות שביצע גרשון סירוטה בפסקול חדש. המוזיקה המלווה את הסרט היא עיבוד ל"מולדבה", הפואמה הסימפונית השנייה של "מולדתי" מאת המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, ותנגן אותה בהופעה חיה תזמורת הרחוב הירושלמית בניצוחו של עידו שפיטלניק. השימוש ב"מולדבה" של סמטנה כהתייחסות ברורה להימנון הלאומי של מדינת ישראל – כזו המהדהדת אותו, אבל שונה ממנו – יוצר נוף צלילי מעורפל שנמנע מלהגדיר במדויק מקום או אידיאולוגיה.

לאה מאואס ודייגו רוטמן מקבוצת סלה-מנקה, בני זוג במציאות, מספקים בהפקה את קולותיהן של הדמויות "המתות אך הנצחיות" – במקור קולותיהם של שחקנים שהיו גם הם זוג מציאותי, לילי ליליאנה (לאה) ולאון ליבגולד (חנן).

ברוח "הדיבוק", האמנים מבקרים בארכיון במקום בבית הקברות ומזמינים את המתים לרקוד שוב עם החיים.

בתמיכת הרשות הלאומית לתרבות היידיש, קרן משפחת אוסטרובסקי, בית הנסן, עיריית ירושלים, בית שלום עליכם והמכון הפולני.